מה קורה כשאמנים מפסיקים רק לצייר את הטבע ומתחילים להשתמש בו ממש? הסמינר מציע לחשוב מחדש על מושג ה״רדי־מייד״, המזוהה בדרך כלל עם האמנות המודרנית ועם עבודותיו של מרסל דושאן, ולטעון כי פרקטיקות דומות של שימוש באובייקטים מן המוכן, כבר התקיימו באמנות ראשית העת החדשה. במקום להסתפק בחיקוי הטבע, אמנים במאות ה־16 וה־17 שילבו ביצירותיהם אובייקטים ממשיים: עלים, כנפי פרפרים, נוצות, ולעיתים אף יצורים שלמים, באמצעות הטבעה, הדבקה, יציקה ושימור.
באמצעות התנסות מעשית ועיון ביצירות אמנות ובקשריהן עם חקר הטבע בתקופה, נבחן כיצד הציור הופך לאתר של ניסוי חומרי, מדעי ואסתטי. נדון גם בהקשרים רחבים יותר—טכניקות של שעתוק, שימוש במכשירים אופטיים ותרבות האספנות—שבהם אובייקטים טבעיים מוצגים כאמנות.
מרכיב מרכזי בסמינר הוא למידה מתוך עשייה: הסטודנטים יתנסו בשחזור של טכניקות היסטוריות—כגון הטבעה מן הצומח, יציקה מחומרים אורגניים, ושילוב חומרים “מן המוכן”—במטרה להבין מבפנים את התנאים החומריים, המגבלות והאפשרויות של פרקטיקות אלו. דרך ההתנסות, לצד קריאה וניתוח חזותי, נבחן כיצד טשטוש הגבול בין טבע לאמנות מערער את ההבחנה בין ייצוג לנוכחות, ומציע לחשוב מחדש על מושג האובייקט האמנותי בראשית העת החדשה.
- Teacher: תמר צולקמן